Article on other languages:
כללי נימוסים והליכות (בלועזית: Etiquette, אטיקט) מהווים מערכת של ציפיות להתנהגות חברתית, הכולל נורמות התנהגותיות מקובלות. כללי נימוסים והליכות מהווים בדרך כלל קוד חברתי בלתי כתוב, אולם לעתים ולצורך נסיבות מסוימות הוא מנוסח אף במסמך כתוב. האטיקט משקף בדרך כלל כללים של התנהגות אשר קיבלו אישוש חברתי או מסורתי. בהתאם, אטיקט הוא תלוי תרבות ועל כן קשה להניח כי כללי אטיקט, כאלה או אחרים, הם בעלי תוכן אוניברסלי. האטיקט משקף לעתים קוד אתי הנמצא בבסיסו.
תוכן עניינים |
נורמות והשפעות של אטיקט
אטיקט בבסיסו מכתיב ומגביל את הדרך שבה אנשים מתקשרים זה עם זה וכן מראים כבוד לאחרים על ידי אימוץ הנורמות הנהוגות בחברה. כללי אטיקט מערבי מודרני מכתיבים לנו למשל: לברך חברים ומכרים בצורה לבבית ומכובדת, להימנע מהשמעת עלבונות או שאלות חטטניות, לארח חברים ולהתנהג לאורחים באופן נדיב, להתלבש באופן התואם לאירוע שבו אנו נוכחים, לתרום לשיחות שבהן אנו משתתפים מבלי להשתלט על השיחה, להציע כסא לישיבה או יד תומכת למי שזקוק לעזרה, לאכול בשקט, להימנע מלהפריע לסובבים במוזיקה רועשת או ברעשים מיותרים אחרים, לציית לכללי התנהגות מקובלים במועדון או בחוג מרגע שהתקבלנו אליו, להופיע בדייקנות לפגישות, לנחם אבלים ולהגיב להזמנות.
רק לשם דוגמה אחרת, האטיקט ברומא העתיקה השתנה בהתאם למעמדות. במעמד העליון של החברה הרומאית, על פי כללי האטיקט, היה על הגבר לברך חברים ומכרים בנימוס, בהתאם למעמדם, להימנע מלהפגין רגשות בציבור, לבודד ולהסתיר את נשותיו מאלה הבאים לעסקו, וכו'.
הפרת אטיקט, במידה והיא חמורה, עלולה לגרום לעלבון פומבי ובאופן פרטי לפגוע ברגשותיו של האדם, ליצור חוסר הבנה, כאב וסבל ואפילו להחמיר עד כדי מעשי נקם אלימים. מריבות משפחתיות רבות החלו על רקע הפרות פעוטות ערך של כללי אטיקט אשר חשיבותן נופחה מעבר למידה. בסיפור ההינדי העתיק מהאבאראטה, הקונפליקט מחריב העולמות שבין צבאות שני שבטים, החל כאשר שליט אחד, דוריודהנה, מתנהג בשתי הזדמנויות באופן לא נימוסי (faux pas) כלפי הטירה של בן דודו וזוכה עקב כך ללעג. ניתן להשקיף על כללי אטיקט כפוליטיקה מינימלית הבאה למנוע קונפליקט רציני בחברה נימוסית ועל כן, אטיקט הוא היבט חשוב של אתיקה יישומית.
במערב מקובל כי הרעיון של האטיקט התפתח כרעיון צרפתי במקורו אשר התגבש בחצרו של המלך לואי הארבעה עשר, והושם לעתים ללעג כתחום אליטיסטי או מיושן. לדעת המלגלגים מדובר בקוד התנהגות המתעניין בשאלות כגון: "באיזה מזלג להשתמש ומתי?". יש הטוענים כי האטיקט מיותר ומציב מגבלות בלתי נחוצות על חופש הביטוי העצמי; אחרים רואים בביטוי חופשי התנהגות לא נימוסית וגסת רוח. לדוגמה, הופעה בפיג'מה לחתונה באולם מפואר עשויה להראות כביטוי עצמי ייחודי, מנגד היא עשויה גם לגרום לחתן ולכלה לחשוד כי האורח מבטא בסגנון לבושו זלזול או לעג לרצינות המעמד ולחשיבותו למשתתפים בו. ניתן לאכוף אטיקט בדרכים מעשיות, כך למשל, בארצות הברית, כמו גם במדינות אחרות, תלויים לעתים שלטים בכניסה למסעדות הסמוכות לחופי הים או למקומות נופש: "אין נעלים, אין חולצה, אין שירות". יש הטוענים כי אטיקט פשוט, הידוע לכל ומקובל על הכל, מפשט את התקשורת האנושית, עושה אותה לנעימה יותר ומפחית את הסיכוי לחוסר הבנה.
הבדלים תרבותיים
אטיקט הוא תלוי-תרבות; מה שיראה כהתנהגות בהתאם לאטיקט בחברה אחת עשוי לעורר הלם ורתיעה בחברה אחרת. אטיקט מתפתח בתוך התרבות. בציור משמאל מדגים הצייר ההולנדי אנדריאס בות' כי פליית כיני ראש (וערווה כנראה), הייתה חלק מהתנהגות של טיפוח הדדי מקובלת בימי הביניים והייתה חלק מפעילות שהדגישה את המעמד היחסי של אלה המשתתפים בפליית הכינים, פולה הכינים לעומת האדם שמשערותיו הוצאו הכינים. אותה התנהגות חברתית הפכה בשנות השלושים של המאה השבע-עשרה לעיסוק שרק איכרים עסקו בה בחברותא. הצייר מתאר סיטואציה זו של פליית כינים הדדית, כדבר שביום-יום, תאור שונה עד מאוד מן הדרך הלגלגנית שבה הייתה מתוארת כנראה סצנה דומה במאה ה-19.
אטיקט עשוי להיות שונה במידה רבה בין תרבויות וארצות שונות. בסין, אדם הנוטל את פיסת המזון האחרונה מקערה משותפת המונחת על השולחן, מבלי שיציע אותה לאחרים הסועדים עימו, ייחשב כגס רוח ועולב בקבלת האורחים של מארחו. באופן דומה, בין נשים אוסטרליות זקנות, אשה הנוטלת את פיסת המזון האחרונה נקראת רווקה זקנה. לעומת זאת, בתרבויות אירופאיות שונות מצפים כי האורחים יסיימו את כל המזון המוגש להם, כאות לטיבו של המזון המוגש להם. בתרבויות מסוימות אכילה ביד שמאל היא בלתי נימוסית ומעוררת גועל, זאת כיוון שיד שמאל היא היד השמורה למטלות מלוכלכות, בתרבויות אלה אף אנשים איטרים נאלצים לאכול בימינם.
אטיקט הוא נושא שהעסיק סופרים והוגים בכל החברות המתקדמות משך אלפי שנים,
כללי אטיקט במזרח התיכון
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
קישורים חיצוניים
- אנה וגנר, לא אומרים "איכס" על אוכל, באתר ynet